<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק ב'</h1>
<h2>דף ה.</h2>
השער החמישי מן הנשבעין ונוטלין, חנוני על פנקסו. ופירושו כגון אדם שאמר לחבירו תן לפ' ק' כסף שאני חייב לו, ואמר זה נתתי ואמר השליח לא נתן לי כלום, השליח נשבע שלא נתן לו ונוטל חובו מבעל הבית, וגם הנשלח אליו נשבע שנתתי לשלוחך ונוטל (ה)[מ]בעל הבית, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי ד' זוז, אלא שיאמר תן לבני בסלע חטים ולפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין, ופי' בגמ' [שם מ"ז ע"ב] תניא אמר ר' טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואפי' שאחד מהם כופר בשבועתן אין לחשוש בזה כי המונע זה הוא בן ננס ואין הלכה כמותו, כמו שאמרו [שם מ"ה ע"א] אם כן אלו ואלו באין לידי [שבועת] שוא ואין הלכה כמותו אלא צריכין לישבע אלו בפני אלו שמא יתבייש ויודה המכזב ולא ישבע, כמו שאמרו [שם מ"ז ע"ב] אמר רבא נשבעין פועלין לבעל הבית במעמד חנווני כי היכי דליכספו מיניה.
וכן השוו רבותינו ז"ל דין שכירות עדים המכחישות זו את זו בכלל זה הדין שדומה לו רק דרך הכחשת העדות והכחשת השבועה ודינן מדין המכחישין נכנס תחת זה הכלל. וראיתי לפרש הנה דרך המכחישין והיא מתחלקת בד' דרכים מעלה על גב מעלה. וכך פרשום הקדמונים. הא' שני מלווין ושני לוין ושני שטרות. והב' לוה א' ומלוה א' וב' שטרות. והג' שני מלווין וא' לווה. והד' שני לוין ואחד מלווה. והזכרתי עיקרם שוב אחזור לפירושם. הא' הוא הנאמר בו [שבועות מ"ז ע"ב, ב"ב ל"א ע"ב] אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. וזה אם יהיו ב' מלווין וב' לווין. והב' אמרו כי יד בעל השטר על התחתונה לפי שהוא לווה אחד. והג' דינו כדין חנווני על פנקסו זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל לפי שהם ב' מלווים. והד' העמידוהו הקדמונים ואמרו תיקו לפי שהם ב' לווים.
ועתה אבאר בפירוש כל אחד היטב כדי להבין כל שומע. והאיך דין ההכחשה והעדות המוכחשת ומה משפט בהם. והם ד' חלקים הנזכרים למעלה. אבל עיקר ההכחשה היא כגון ב' אנשים העידו שראובן לוה מן שמעון בירושלם ביום פ' ק' כסף, ובאו ב' אחרים ואמרו שבו ביום שהעידו אלו היה ראובן או שמעון עמנו בטבריא וכדומה להם, זהו עיקר ההכחשה. והדין בזה צריך הדיין לראות אם העידו הראשונים שראו העדות בבוקר והאחרונים אמרו לעת ערב היה המלוה או הלוה באותו המקום הא' רואין אם יתכן לאדם הממהר מאד בהליכתו זולתי (גוזל) [גמל] פורח להגיע באותו המקום מן הבקר עד עת ערב, העדות של ראשונים מקיימת, ואם לא יתכן כלל עדותן מוכחשת, ובזה אמרו הקדמונים לענין הזמה [מכות ה' ע"א] א"ר באו שנים ואמר[ו] בצפרא דחד בשבא בסורא הרג פלוני את הנפש ובא[ו] שנים ואמרו בפניא דחד בשבא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן אי מצפרא לפניא מצו אזלו מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לא הוו זוממין, (ואמרה) [ואמרו] דלא חיישינן לגמלא פרחא, ואם תכחש העדות בטילה, וחזר הדין לעיקרו המוציא מחבירו עליו הראיה, ובזה א"ר נחמן [כתובות כ' ע"א] אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי אמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין א"ר אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ועוד נזכור איך דרך ההזמה והוא כגון עדים שהעידו שראובן לוה משמעון ק' כסף בא"י ביום פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו להם אותו היום עמנו הייתם בבבל והודו להם הראשונים על זה או ישתקו, בדרך הזה נעשו זוממין ובזה אמר המשנה באי זה צד העדים נעשים זוממין ואמרו [מכות שם] אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם האיך אתם מעידין שהרי הורג זה או הנהרג היה עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין, אבל אמרו להם האיך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם. ולא תושלם ההזמה אלא בפני הניזומין ושיודו או ישתוקו, ואם אינו בפניהם או לא שתקו אינה נקראת הזמה אלא הכחשה ובטלה העדות, לדברי חז"ל במקום אחר [ב"ק ע"ג ע"ב] ובכתובות (ו)באשה שנתאלמנה [י"ט ע"ב] א"ר ששת זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה, וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם, א"ל רב נחמן אי הוו קמן לא הוה משגחינן בהו דהויא לה עדות מוכחשת השתא דאלו הוו דילמא הוו מודו מהימני, אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ולא הזמה ולא הכחשה נשלמת אלא בב' עדים כנגד שני עדים, אבל עד אחד אינו כלום כמ"ש [יבמות פ"ח ע"ב] אין דבריו של אחד במקום שנים. וכן צריכין שתי הכיתות להיות דבר ברור בעדותן שיהיו מכחישין זו את זו, אם האחת אומרת ראיתי והאחת אומרת לא ראיתי אין עדות הראיה מוכחשת אלא עדות מקויימת היא ומי שלא ראו אין בהם ממש, כדברי רבותינו ז"ל [כתובות כ"ג ע"א] לא ראינו אינה ראיה. ואפילו אם תהיינה שתי הכיתות בחצר אחד שוכנות וכת אחת מעידה שראיתי שקידש פלוני ופלוני וכת אחת מעידה שלא ראיתי, כת המעיד שראיתי עליה אנו סומכין אם תהיה עדות שיתכן להיעשות בסתר, כמ"ש בתירוצא [שם] אלא א"ר אשי שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומר[ים] לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נשאת תצא, פשיטא לא ראינוה אינה ראיה, לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אי איתא דאיקדשה קלא אית ליה למילתא, קמ"ל דעבדי אינשי דמקדשי בצינעא, אלא אם תהיינה שתי הכתות מוועדות במקום אחד ואמר אחת לא ראינו עמדה בדרך הכחשה.
וגם יש להכחשה דרך אחרת, והוא כגון עדים שהעידו שלראובן ק' כסף על שמעון בלבד, וכת אחרת אמר שמאתים חייב לו ושתיהם מעידות זמן א' ומקום א' אין זו הכחשה, אלא הדין לפרוע שמעון לראובן ק' כסף בלבד שבמאה שתיהן מודות ובמאה אחרים שמכחישין עידי המאה לכת המאתים עדותם בטלה אם עדותן בעת אחת. וכן אם אין שם אלא כת אחת והעיד העד הא' במנה והאחד במאתים בעת אחת ובמקום אחד וגם זה במנה אין שם הכחשה בחילוקם אלא חייב הלוה לפרוע המנה כי שניהם במנה מסכימים. ואם הם שתי כתות עדים אחת אומרת במנה ואחת אומרת במאתים זו בזמן א' וזו בזמן א' עדות שתיהן מקויימת, כמ"ש [סנהדרין ל"א ע"א, ב"ב מ"א ע"ב] א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה, על מה נחלקו על כת אחת שא' אומר מנה ואח' אומר מאתים שבית שמאי אומר נחלקה עדותן וב"ה אומר יש בכלל מאתים מנה, וזהו בדבר שבמניין, ועוד חלקו בדבר שבמדת הלח וזהו, וכן אפילו אם מתחלפין העדים בגוף הדבר כגון עד א' אומר חביות חלב הפקיד אצלך והא' אומר חבית דבש חייב ליתן לו חלב מתוך דבש שיעור ששניהם שוין, כמ"ש [שם] א' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דר' אמי וחייביה לשלומי חביתא דחמרא מיגו חביתא דמשחא, ועוד אמרו [סנהדרין ל' ע"ב] לענין המחלף (באין) [בעין] א"ר יהודה עדות המכחשת זו את זו בדיני נפשות בבדיקות כשירה בדיני ממונות, א"ר מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי (סחורה) [שחורה] ואחד אומר בארנקי [לבנה], אבל א' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן אין מצטרפין, וזה אם יהיה חילופם בדבר החשבון בלבד והמספר אבל שניהם מסכימים בהלואה [או] מת(ו)נה או בפקדון וכדומה להם, אבל אם אחד מעיד בהלואה או במתנה חלוטה והאחד מעיד על תנאי אפילו אם הם חתומים בשטר ובשטר אינו כתוב התנאי ועדות השטר אינו יכול להתקיים אלא מפי אלו העדים, הדין לעשות כדברי העד שמעיד תנאי או לבטל השטר מעיקרו, כמ"ש [כתובות י"ט ע"ב] עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי, א"ר פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוי ליה חד ואין דבריו של א' במקום ב', מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי, והלכתא כרב הונא ברי' דר"י, וכל הדומה ושווה לזה דינו כך.
ואחר כל זה נבאר כלל דין הארבע שכבר זכרנו, וזה כגון שתי (בתי) [כתי] עדים המכחישות זו את זו ודנין אותם בדין מוכחשין ונבטל עדות כולם לפי שאין יכולין להתברר עם איזו כת האמת ועם איזו כת השקר, והעמדנו כולם בחזקת פסלות, והדין המוציא מחבירו עליו הראיה, והוחזק עדות אלו העדים אלינו בחזקת ספק כזב שלא יתכן שלא תהיה כת אחת שקר, ויתכן להיות שתיהן שקר. ואם יעידו אלו השתי כתות בעדות אחרת זולתי המוכחשת, כגון ראובן חייב לשמעון שתי מלוות ק' זהובים בשטר א' ונ' בשטר א', הנ' ששווים ב' השטרות גובה והשאר בטל, אלא אם יש בשטר ההוא עדים אחרים זולתי המוכחשים, כמ"ש [שבועות מ"ז ע"א] לוה אחד ומלוה אחד ושתי שטרות יד בעל השטר על התחתונה, וכן אם יהיו ב' מלוין ולווה אחד כגון מן המוכחשין ב' עדים שהעידו כי לראובן על שמעון ק' כספים מכת האחרת וב' אחרים מן המוכחשים העידו כי ללוי על שמעון ד' כספים, דין זה כדין משנתינו, נשבע ראובן תוספת על העדות שזה הממון שמעון חייב לי וגובה, וכן גם לוי נשבע וגובה כדין חנווני על פנקסו, כמו שאמרו [שם] שני מלוין ואחד לווה היינו מתניתין, זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, ואעפ"י שכת אחת בבירור שקרים הן נשבעין ונוטלין. וזכרתי כלל אלו המוקדמים כאחד התלויים בשבועה וליטול. אבל אם יהיו ב' לווין וחד מלוה אין נמשך זה הדין לשבועה, וזה כגון שכת אחת מן המוכחשין מעידה כי ראובן חייב לשמעון ק' כספים וכת אחרת מן המוכחשין מעידים שראובן חייב ללוי ק' כספים לא נדון בהם לישבע וליטול אלא יחלוקו, זה יקח חצי שטרו וזה יקח חצי שטרו, כמו שאמרו [שם] ב' לווין וחד מלוה מאי בתר דידהו אזלינן או בתר דידיה אזלינן תיקו, וכל תיקו דממונא דינו לחלוק, וכך אנו דנין ממון המוטל בספק חולקין. אבל היו ב' מלוין וב' לוין בממון זה זולתי זה וזה יצאו מכלל שלשה דינין הראשונים, וזה כגון אלו ב' כתות המכחישות זו את זו מעידות בעדות אחרת כת אחת מעידה שלראובן על שמעון כך וכך דינר וכת אחרת מעידה שללוי על יהודה כך וכך דינר, זהו מחלוקת רב הונא ורב חסדא, דאיתמר [שם] שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, דכולי עלמא שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו, פירוש דברי רב הונא שכל כת שבאת בפני עצמה ומעידה ואין מי שמכחישה היא האמת וזולתה כזב, וכן עוד נאמר באחרת בבואה לבדה להעיד, והן דבריו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ופי' דברי רב חסדא כל כת מהם בחזקת מוכחשת עומדת שאין בנו כח לברר האמת מתוך הכחש ולא יתכן שלא תהיה אח[ת] כזב ויתכן שתהיינה שתיהן כזב שלא זו ולא זו באו עדות ובכחש שהעידו שתיהן, ומספק אין מוציאין ממון, וכן דבריו בהדי סהדי שקרי למה לי, והדין לעשות כדברי רב חסדא שמספק אין מוציאין ממון, שכך אמרו חכמים [כתובות ע"ג ע"ב] ספק ממון להקל, ואין אנו יכולין להעמיד שתיהן בחזקת כשרות מספק שנאמר שמא זו שהעידה אמת והאחרת כיחשה וכן עוד נאמר בשנייה, אלא אנו מחזיקין שתיהן בכחש כא' ועדותם נחשבת כאין. וראיה לחזק זו ההלכה החלוקה בד' חלקים בעדות אחרת זולת הראשונים, לדבריהם [שבועות מ"ח ע"א] מתיבי א' אומר גבוה שתי מרדעות וא' אומר שלש עדותן קיימת, אחת אומרת שלש ואחת אומרת חמש עדותן בטלה, אבל מצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ותיובתא דרב חסדא, ומפריק רבא לא לאותה עדות דראש חודש כגון דאתא תרי ואמ' גבוה שלש מרדעות מאי טעמא דהוו להו תרין וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, וקמא ליה דרב חסדא בפירוקא דרבא דקאים כוותיה, ואעפ"י שמצינו במקום אחר מן הגמרא [ב"ב ל"א ע"ב] שרב נחמן אמר כדברי רב הונא ושם הלכה כרב נחמן לפי ששם דבריו בדרך הכחשה שכבר פירשנו כי בשיעור ששתי הכיתות מסכימות גובה והנה הוא בעדות אחרת, לדבריהם [שם] ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא קאמר, ויש מי שאומר שהלכה כרב הונא הואיל ורב נחמן הסכים כמותו שהלכה כרב נחמן בדיני, ופירוק רבא אינו מפרק, ועל כן הוצרכתי להרחיב ביאור אלו הטעמים.
